פלשבקים

היום אני נמצאת במקום נפלא בחיים שלי.
יש לי בנזוג מדהים וילד שהוא האוצר שלי.
לא תמיד זה היה ככה.
היו לי כל מיני מערכות יחסים בחיים.
מערכות יחסים גרועות.
אחת מהן היתה עם איש, שהכרתי באינרנט.
הוא היה נכה, לא היה הכפת לי אהבתי אותו.
(או שאולי כבר כל כך רציתי להתמסד ש... התפשרתי.)
התחתנו בחתונה קטנטנה.... וחשבתי שאני מאושרת.
אבל,
הוא שיקר לי, טען שנפגע במלחמה, בלבנון...
רק אחרי שהתחתנו, וכל כך רציתי ילד נודע לי שהוא חולה במחלה גנטית...
מחלה שהסיכוי שהדור הבאה יפגע ממנה היא 50% .
טיפלתי בו בכל מיני מצבים, והוא סירב לקחת תרופות שהרופאים נתנו,
טען שזה בגללי...
עדיין לא היה הכפת לי.
התחלנו בטיפול מיוחד,
אני הזרקתי הורמונים..
הוא לא הסכים שנגיד לאף אחד, לקחתי על עצמי... שבגללי אנחנו בטיפולים.
הוא הצר את צעדיי,
כעס כשקניתי משהו שהוא לא אישר, אפילו שאני עבדתי והשתכרתי יותר ממנו.
ואז ביום אחד הוא הרים עלי יד.
זרקתי אותו מחיי.

חבריי טוענים שמהתחלה ידעתי שזה לא מתאים, הרי הסתרתי אותו מהם.
אני לא חשבתי ככה.
היום אני יודעת שזה היה כך.


בנתיים, הבנאדם נפטר.
הוא נמצא מת בביתו.

ביתו מנשואיו הראשונים התקשרה לספר לי.
אגב, גם הבת חולה. היא סובלת, כל כל סובלת.

מידי פעם, עולה בי דמותו,
ואני כועס על עצמי, לא מבינה איך נכנסתי לשם.
וכל כך שמחה שזה מאחורי.
אבל עדיין כועסת על עצמי שהיתי כל כך טיפשה.
מדי פעם אני מסתכלת על מה שיש לי היום ואומרת לעצמי,
את הטוב הזה קיבלת, ומגיע לך,
ולו רק בגלל שכל כך היה לך רע איתו.


תהיו טובים- אני משתדלת.

סוף שנת השבתון.

השנה אני בשנת שבתון.
לפני שנה בדיוק הייתי בטוחה שאחריו לא אחזור למערכת החינוך.
היה לי רע.
היה לי קשה.
ממש אבל ממש כבר לא התאים לי.
עכשיו,
שנה אחרי, אני עומדת לחזור למערכת.
ולא מאהבה. אלא מכורך.
אני חייבת לעבוד כדי לפרנס את בני.
אני חייבת לעבוד כי בנזוגי עובד מאד מעט,
הוא מתעקש להשאר איפה שהוא נמצא,
זה לא שהוא לא ניסה, הוא ניסה, אבל לדעתי לא מספיק.
חשבתי לצאת לפנסה.
הסתבר לי שאחרי שנת שבתון זה לא כדאי, מפסידים הרבה כסף, שחבל לי עליו,
זה כסף שישמש לתיקון שיניים שלי או ללימודים אקדמאים של האוצר.
חשבתי שאצליח לבנות משהו חדש, אחר.
אבל לא עשיתי מספיק,
וגם למעשה הנסיבות לא נתנו לי,
הרי שלושה ימים בשבוע למדתי.
כל השנה בכל פעם שראיתי את שמה של המנהלת שלי מתנוסס על הנייד,
נכנסתי ללחץ...
לחץ זו מילה עדינה,
הייתי מקבלת התקפי לחץ דם גבוה במיוחד, והסוכר היה משתולל,
כאבי ראש, והכל מהלחץ.
אט אט החלטתי,
אני אחזור כדי לשמור על רצף זכויות,
אבל לא כמו פעם,
ארד לחצי משרה, ופשוט אסתום חורים.
עכשיו אני באמצע תהליך של ועדה רפואית...
אני צריכה להביא כל מיני אישורים.
שלשום היא התקשרה אלי, ובגלל שאני כבר יודעת מה אני רוצה היה לי כל כך יותר קל...
איחלתי לה מזל-טוב ליומהולדתה...
ומה שכן, לא נלחצתי, לא הקפצתי לחץ דם ולא חטפתי שום מיגרנה.
כמה שגוף ונפש קשורים זה לזה.

הפגישה שלי איתה בשבוע הבא.
אני לא רוצה להבהל מזה, אני לא רוצה להרגיש רע מזה.
אני רוצה פשוט לעבור את השנה הזו - תשע"ב


תהיו טובים- אני משתדלת.

עוד יום עייף.

אני כל כך עייפה, בלילה התעוררת, הדלקתי טלווזיה, כוונתי טיימר.
ונרדמתי מחדש.
אבל כרגע אני עייפה, מאד עייפה.
ובנסוף לכל אכלתי שטויות, וזה יעלה לי את רמות הסוכר ואז ארגיש לא טוב.
אני אוכלת שטויות, מרגישה לא טוב,
אני ממש לא שומרת על עצמי, אבל מקטרת יופי כשהערכים משתגעים לי.
בכלל הבריאות היא דבר שמאד מטריד אותי.
פעם לפני כ-8 שנים הייתי בריאה, אבל שמנה מאד,
ואז התגלתה סכרת, type 2 שזה בדיוק בגלל עודף משקל וחוסר בפעילות,
מאז הרבה מים עברו בירדן.
אני והסכרת למדנו לחיות יחד, בלי הרבה אהבה.
אמנם הריתי וילדתי את הגוזל, כשכבר היתי סכרתית,
אבל עדיין, אני לא מתיידדת איתה. למעשה אני שונאת אותה ולא מוכנה להשלים.
ואז אני נכנסת ללחץ נוראי כשהיא משתוללת= בגלל שאני לא שומרת.
ונלחצת כשפתאום רופא העיניים טוען שהוא רואה פגיעה בעיין.
ונכנסת לפינות כשלחץ הדם מתחיל לחגוג.

הבריאות היא נושא מאד מעסיק אותי,
בכל זאת יש לי ילד בן כמעט 4, שזקוק לאמא,
שתגדל ותטפל בו ולא שהוא יצטרך לטפל בי.
ועכשיו לא מזמן אובחנה לי גם פיברומיאלגיה.
וכל זה כשאני בשבתון, כשאני אמורה לנוח, להיות רגועה ושמחה.
כאילו הגוף קרס לגמרי מהלחץ והעצבים של השנים האחרונות בעבודה.
כאילו מישהו אומר לי No More.
No more מהלחץ הזה.
No more מהעבודה הזו.
No more לחוסר הסיפוק הזה.

No more לבכי ודמעות.

איזה פוסט מבולבל……

טוב,

תהיו טובים, אני משתדלת.

פוסט ראשון

אני הקשת שבענן.
זו הפינה הפרטית שלי.
בלוג שקשור אלי,
מקום לספר את מה שבלב.
ולהשאר אנונימית.

אני כמעט בת 50.
אמא לאוצר בן 4.
בתזוגו של איש מדהים.

במקצועי אני מורה כבר המון שנים.
ומחפשת בנרות את הדרך החוצה....

זהו זה להפעם,
תהיו טובים, אני משתדלת.