פלשבקים

היום אני נמצאת במקום נפלא בחיים שלי.
יש לי בנזוג מדהים וילד שהוא האוצר שלי.
לא תמיד זה היה ככה.
היו לי כל מיני מערכות יחסים בחיים.
מערכות יחסים גרועות.
אחת מהן היתה עם איש, שהכרתי באינרנט.
הוא היה נכה, לא היה הכפת לי אהבתי אותו.
(או שאולי כבר כל כך רציתי להתמסד ש... התפשרתי.)
התחתנו בחתונה קטנטנה.... וחשבתי שאני מאושרת.
אבל,
הוא שיקר לי, טען שנפגע במלחמה, בלבנון...
רק אחרי שהתחתנו, וכל כך רציתי ילד נודע לי שהוא חולה במחלה גנטית...
מחלה שהסיכוי שהדור הבאה יפגע ממנה היא 50% .
טיפלתי בו בכל מיני מצבים, והוא סירב לקחת תרופות שהרופאים נתנו,
טען שזה בגללי...
עדיין לא היה הכפת לי.
התחלנו בטיפול מיוחד,
אני הזרקתי הורמונים..
הוא לא הסכים שנגיד לאף אחד, לקחתי על עצמי... שבגללי אנחנו בטיפולים.
הוא הצר את צעדיי,
כעס כשקניתי משהו שהוא לא אישר, אפילו שאני עבדתי והשתכרתי יותר ממנו.
ואז ביום אחד הוא הרים עלי יד.
זרקתי אותו מחיי.

חבריי טוענים שמהתחלה ידעתי שזה לא מתאים, הרי הסתרתי אותו מהם.
אני לא חשבתי ככה.
היום אני יודעת שזה היה כך.


בנתיים, הבנאדם נפטר.
הוא נמצא מת בביתו.

ביתו מנשואיו הראשונים התקשרה לספר לי.
אגב, גם הבת חולה. היא סובלת, כל כל סובלת.

מידי פעם, עולה בי דמותו,
ואני כועס על עצמי, לא מבינה איך נכנסתי לשם.
וכל כך שמחה שזה מאחורי.
אבל עדיין כועסת על עצמי שהיתי כל כך טיפשה.
מדי פעם אני מסתכלת על מה שיש לי היום ואומרת לעצמי,
את הטוב הזה קיבלת, ומגיע לך,
ולו רק בגלל שכל כך היה לך רע איתו.


תהיו טובים- אני משתדלת.