סוף שנת השבתון.

השנה אני בשנת שבתון.
לפני שנה בדיוק הייתי בטוחה שאחריו לא אחזור למערכת החינוך.
היה לי רע.
היה לי קשה.
ממש אבל ממש כבר לא התאים לי.
עכשיו,
שנה אחרי, אני עומדת לחזור למערכת.
ולא מאהבה. אלא מכורך.
אני חייבת לעבוד כדי לפרנס את בני.
אני חייבת לעבוד כי בנזוגי עובד מאד מעט,
הוא מתעקש להשאר איפה שהוא נמצא,
זה לא שהוא לא ניסה, הוא ניסה, אבל לדעתי לא מספיק.
חשבתי לצאת לפנסה.
הסתבר לי שאחרי שנת שבתון זה לא כדאי, מפסידים הרבה כסף, שחבל לי עליו,
זה כסף שישמש לתיקון שיניים שלי או ללימודים אקדמאים של האוצר.
חשבתי שאצליח לבנות משהו חדש, אחר.
אבל לא עשיתי מספיק,
וגם למעשה הנסיבות לא נתנו לי,
הרי שלושה ימים בשבוע למדתי.
כל השנה בכל פעם שראיתי את שמה של המנהלת שלי מתנוסס על הנייד,
נכנסתי ללחץ...
לחץ זו מילה עדינה,
הייתי מקבלת התקפי לחץ דם גבוה במיוחד, והסוכר היה משתולל,
כאבי ראש, והכל מהלחץ.
אט אט החלטתי,
אני אחזור כדי לשמור על רצף זכויות,
אבל לא כמו פעם,
ארד לחצי משרה, ופשוט אסתום חורים.
עכשיו אני באמצע תהליך של ועדה רפואית...
אני צריכה להביא כל מיני אישורים.
שלשום היא התקשרה אלי, ובגלל שאני כבר יודעת מה אני רוצה היה לי כל כך יותר קל...
איחלתי לה מזל-טוב ליומהולדתה...
ומה שכן, לא נלחצתי, לא הקפצתי לחץ דם ולא חטפתי שום מיגרנה.
כמה שגוף ונפש קשורים זה לזה.

הפגישה שלי איתה בשבוע הבא.
אני לא רוצה להבהל מזה, אני לא רוצה להרגיש רע מזה.
אני רוצה פשוט לעבור את השנה הזו - תשע"ב


תהיו טובים- אני משתדלת.

עוד יום עייף.

אני כל כך עייפה, בלילה התעוררת, הדלקתי טלווזיה, כוונתי טיימר.
ונרדמתי מחדש.
אבל כרגע אני עייפה, מאד עייפה.
ובנסוף לכל אכלתי שטויות, וזה יעלה לי את רמות הסוכר ואז ארגיש לא טוב.
אני אוכלת שטויות, מרגישה לא טוב,
אני ממש לא שומרת על עצמי, אבל מקטרת יופי כשהערכים משתגעים לי.
בכלל הבריאות היא דבר שמאד מטריד אותי.
פעם לפני כ-8 שנים הייתי בריאה, אבל שמנה מאד,
ואז התגלתה סכרת, type 2 שזה בדיוק בגלל עודף משקל וחוסר בפעילות,
מאז הרבה מים עברו בירדן.
אני והסכרת למדנו לחיות יחד, בלי הרבה אהבה.
אמנם הריתי וילדתי את הגוזל, כשכבר היתי סכרתית,
אבל עדיין, אני לא מתיידדת איתה. למעשה אני שונאת אותה ולא מוכנה להשלים.
ואז אני נכנסת ללחץ נוראי כשהיא משתוללת= בגלל שאני לא שומרת.
ונלחצת כשפתאום רופא העיניים טוען שהוא רואה פגיעה בעיין.
ונכנסת לפינות כשלחץ הדם מתחיל לחגוג.

הבריאות היא נושא מאד מעסיק אותי,
בכל זאת יש לי ילד בן כמעט 4, שזקוק לאמא,
שתגדל ותטפל בו ולא שהוא יצטרך לטפל בי.
ועכשיו לא מזמן אובחנה לי גם פיברומיאלגיה.
וכל זה כשאני בשבתון, כשאני אמורה לנוח, להיות רגועה ושמחה.
כאילו הגוף קרס לגמרי מהלחץ והעצבים של השנים האחרונות בעבודה.
כאילו מישהו אומר לי No More.
No more מהלחץ הזה.
No more מהעבודה הזו.
No more לחוסר הסיפוק הזה.

No more לבכי ודמעות.

איזה פוסט מבולבל……

טוב,

תהיו טובים, אני משתדלת.