השנה אני בשנת שבתון.
לפני שנה בדיוק הייתי בטוחה שאחריו לא אחזור למערכת החינוך.
היה לי רע.
היה לי קשה.
ממש אבל ממש כבר לא התאים לי.
עכשיו,
שנה אחרי, אני עומדת לחזור למערכת.
ולא מאהבה. אלא מכורך.
אני חייבת לעבוד כדי לפרנס את בני.
אני חייבת לעבוד כי בנזוגי עובד מאד מעט,
הוא מתעקש להשאר איפה שהוא נמצא,
זה לא שהוא לא ניסה, הוא ניסה, אבל לדעתי לא מספיק.
חשבתי לצאת לפנסה.
הסתבר לי שאחרי שנת שבתון זה לא כדאי, מפסידים הרבה כסף, שחבל לי עליו,
זה כסף שישמש לתיקון שיניים שלי או ללימודים אקדמאים של האוצר.
חשבתי שאצליח לבנות משהו חדש, אחר.
אבל לא עשיתי מספיק,
וגם למעשה הנסיבות לא נתנו לי,
הרי שלושה ימים בשבוע למדתי.
כל השנה בכל פעם שראיתי את שמה של המנהלת שלי מתנוסס על הנייד,
נכנסתי ללחץ...
לחץ זו מילה עדינה,
הייתי מקבלת התקפי לחץ דם גבוה במיוחד, והסוכר היה משתולל,
כאבי ראש, והכל מהלחץ.
אט אט החלטתי,
אני אחזור כדי לשמור על רצף זכויות,
אבל לא כמו פעם,
ארד לחצי משרה, ופשוט אסתום חורים.
עכשיו אני באמצע תהליך של ועדה רפואית...
אני צריכה להביא כל מיני אישורים.
שלשום היא התקשרה אלי, ובגלל שאני כבר יודעת מה אני רוצה היה לי כל כך יותר קל...
איחלתי לה מזל-טוב ליומהולדתה...
ומה שכן, לא נלחצתי, לא הקפצתי לחץ דם ולא חטפתי שום מיגרנה.
כמה שגוף ונפש קשורים זה לזה.
הפגישה שלי איתה בשבוע הבא.
אני לא רוצה להבהל מזה, אני לא רוצה להרגיש רע מזה.
אני רוצה פשוט לעבור את השנה הזו - תשע"ב
תהיו טובים- אני משתדלת.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה